<h1>הבתים — שערי שביתת יום הכפורים שער ראשון</h1>
<h2>דף קטו.</h2>
מותר לקנב את הירק ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה. ומה הוא הקינוב, שיסיר העלים המעופשות ויקצץ [השאר ויתקן אותו לאכילה. וכן מפצעין באגוזים ומפרכין ברימונים] מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש. ויום הכפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק ובפציעת האגוזים ובפריכת רימונים כל היום. וכבר נהגו העם בשנער ובמערב שלא יעשו אחת מכל אלו ביום הצום, אלא הרי הוא כשבת לכל דבר. לשון רבינו משה. יש מן הגדולים שכתב, שקניבת ירק כפי הביאור שכתב הר"ם אסור, מפני שהוא כטוחן. ולא התירו אלא בירקות שנתבשלו קצת מאתמול וצריכות עדיין לבררן ולנקותן ולהגיסן בקדרה. ויש מי שאמר, שלא התירו אלא להדיחן בלבד. וביאור הר"ם נראה בפירוש זה הקינוב, ואינו דומה לטוחן לפי שמה שאסרו בירקות משום טוחן הוא כשמחתך אותם דק דק כמו שביאר הר"ם בהלכות שבת. ומפני עגמת נפש שאמרו, ביאר הרב ר' שלמה שהוא שואף ומצפה לעת אכילה מן המנחה ולמעלה. אבל לפני המנחה אסור. והר"ז והראב"ד ביארו, שלא יהיה טורח במוצאי (שבת) [יוה"כ] בקניבתו, ותהא נפשו עגומה עליו. וטעם מן המנחה ולמעלה, מפני שהוא קרוב לעת האוכל, ודומה כמי שיש לו פת בסלו ואין חוששין שמא יאכל מהם. ולביאור הר"ש נראה שאע"פ שאין צריך לו לאכול במוצאי יום הכפורים מותר. ולביאור הראב"ד לא התירו אלא מפני שצריך לו לאכול בלילה, וזה הביאור נראה עיקר. וכתבו הגדולים שבזמן הזה אין ראוי לעשות דבר מאלו הדברים. והעושה אותם גוערין בו גערה גדולה. ואין לנו לעשות כי אם כמנהג כל ישראל לעמוד בבית הכנסת ולהתפלל. וכתב הריא"ג (כל) שאסור להטמין בערב יוה"כ למוצאי יוה"כ, שלא התירו הטמנת חמין אלא לצורך שבת, לא לצורך חול. וכ"כ הרב בעל העיטור בשם רב עמרם גאון. ורב נטרונאי גאון כתב, הטמנת ע"ש הוצרכה לכבוד שבת, אלא להטמין למוצאי [יום הכפורים] למה הוצרכו לתקן כל צרכו למוצאו שהוא חול. אבל איסור אין בו, ואין ממחין ביד העושה. ודברי רב נטרונאי גאון נראין לנו עיקר. ויראה [לי] שמותר לעשות כן אפילו לכתחלה, כדי שלא יצטרך לתקן במוצאי (שבת) [יוה"כ] כדי שלא תהיה נפשו עגומה עד שיתקן, שהרי קניבת ירק ושאר דברים התירו אפילו ביום הכיפורים מפני עגמת נפש, כל שכן במה שאין בו איסור כלל.
